חפשו באוגדן התכשירים שלנו

כאן תוכלו לחפש תכשיר לפי שם, סוג הגידול, או הפגע

חפש

מחלת הכימשון

בתפוח אדמה ועגבניה

הקדמה:

מאמר זה מתייחס למחלת הכימשון, בעיקר בגידול תפוח אדמה ופחות בעגבנייה. כמו כן לא מתייחס המאמר לכלל ההיבטים הקשורים במחלה אלא רק לתיאור הנזק, להיסטוריה, לתיאור הפטרייה, להתפתחות המחלה ולהתפשטותה בשדה, למניעה ולהדברה.

תיאור המחלה והנזק:

מחלת הכימשון הינה מחלת נוף, שפוגעת בגידולים ממשפחת הסולניים, בעיקר בתפוח אדמה ובעגבנייה. מחלה זו נחשבת כהרסנית ביותר ועלולה לגרום לנזקים כלכליים קשים ביותר. המחלה תוקפת עלים, גבעולים ופקעות בתפוח אדמה, עלים, גבעולים ופירות בעגבנייה. בעלים נגועים מופיעים כתמים חומים בגודל של 4-3 מ"מ, בעלי הילה אפורה-לבנה, תפטיר ומנבגי פטרייה. בגבעולים ובפטוטרות נוצרים כתמים חומים כהים. עם התפתחות המחלה בשדה או בבית הצמיחה, ניכרת כמישה כללית של הצמח. בפקעות תפוח אדמה גורמת המחלה לריקבון קשה בצבע חום, המלווה בכתמים שקועים. בפירות עגבנייה מופיע ריקבון מוצק בצורת כתמים ירוקים עד חומים, בדרך כלל בעלי צורה מחוספסת. לאחר מכן עלולים לחדור גורמי ריקבון משניים ההופכים את הריקבון המוצק לריקבון רך. המחלה גורמת לפחיתה רבה ביבול, עד כדי השמדתו המוחלטת ולפגיעה באיכות הפקעות והפירות. גם פקעות תפוח אדמה, המשמשות לזריעה, עלולות להיות נגועות באופן סמוי.

היסטוריה:

במאה ה-16 הועבר , מדרום אמריקה לאירופה, תפוח אדמה, היוצר פקעות למאכל. צמח זה הפך עד מהרה לאחד המזונות הבסיסיים. עד למחצית המאה ה- 19 לא נתקף הגידול, בדרך כלל, במחלות כלשהן. בתקופה זו הופיעה מחלת הכימשון לראשונה, כמעט בו זמנית, בצפון אמריקה (1843) ובאירופה (1845). בשנת 1845 גרמה מחלת הכימשון באירלנד לריקבון של 25% מהיבול ושנה לאחר מכן הושמדו בארץ זו רוב צמחי תפוח האדמה. מגיפה זו גרמה למותם של כמיליון אירים ברעב, וכמיליון אירים נוספים היגרו לצפון אמריקה. בדרום אמריקה, איזור מוצאו של תפוח האדמה התרבותי, הופיעה המחלה לראשונה רק במאה ה- 20. מקור המחלה נמצא בהרים של מרכז מקסיקו, שבה נמצא גם ריכוז גדול של זנים עמידים. כיום נמצאת המחלה ברוב הארצות בעולם, שבהן מגדלים תפוח אדמה.

מחולל המחלה, מחזור חיי הפטרייה והתפתחות המחלה:

את מחלת הכימשון מחוללת הפטרייה Phytophthora infestans. לפטרייה יש תפטיר חסר מחיצות, היוצר על גביו, מנבגים דמויי לימון. מנבגי הפטרייה עשויים לנבוט ישירות על ידי קורי נביטה או בעקיפין ע"י שחרור חי-נבגים (זואו ספורות), הנעים במים ע"י 2 שוטונים. החי-נבג הופך לציסטה (תא בעל דופן) והיא נובטת ע"י קור. על גבי התפטיר, שמתפתח בתוך הרקמה הצמחית, חלה הנבגה מחודשת ובכך נשלם מחזור חיי הפטרייה. תהליך זה מהווה למעשה תהליך רבייה אל-מינית. הרבייה המינית נעשית ע"י מפגש בין תפטירים של שני זוויגים-A1 ו- A2, היוצרים לאחר תהליך המיוזה נבגי קיימא מיניים (אואוספורות). נבגים אלו יכולים לשרוד בתנאים קשים יותר מאשר מנבג או מאשר קור. לאחר תקופת תרדמה של שבועות או חודשים, האואוספורות מסוגלות לנבוט.

בתפוח אדמה ובעגבנייה, הפטרייה גורמת על גבי העלים ליצירת כתמים חומים המוקפים בטבעת ירוקה-אפורה, ועל גבי הגבעולים או הפטוטרות-לכתמים חומים מוארכים. בתנאי לחות נאותים, הפטרייה מנביגה על גבי תפטיר הבוקע מן הפיוניות של העלה או של הגבעול. נביגת הפטרייה מתרחשת ברובה על פני הטבעת המקיפה את הכתם הנקרוטי החום, הן מצידו התחתון והן מצידו העליון. הכתמים גדלים עם הזמן והם מתפשטים מן הטרף אל הפטוטרת והגבעול. נביגת הפטרייה נמשכת בעיקר בלילה, כל עוד קיימת רקמה ירוקה-אפורה מסביב לכתם, וכל עוד מתאימים תנאי הסביבה החיצוניים. כמו בהרבה מיני פטריות אחרים-אור מעכב נביגה. בבוקר, עם עליית מעלות החום וירידת הלחות, ניתקים המנבגים מן התפטיר והם נעים ע"י זרמי האוויר במצב חיוני, למרחק של קילומטרים אחדים. המנבגים ניתקים מן התפטיר גם ע"י התזת מים, וע"י כך הם מגיעים לקרקע ולצמחים אחרים. שיאי הפיזור, בתנאי הארץ, נרשמו בשעות שלפני הצהריים. לעומת זאת, מנבגים המשתחררים בערב ובלילה חיוניים יותר מאלה המשתחררים בבוקר. ככתוב לעיל, המנבגים הנוחתים על גבי רקמת הפונדקאי משחררים חי נבגים (זואוספורות) או נובטים ישירות עם הירטבות נוף הצמחים מגשם או מטל או מהשקיה. נביטה ישירה מתרחשת בטמפרטורה של 25-22 מ"צ ואילו שיחרור זואוספורות ייעשה בטמפרטורה של 21-4 מ"צ. משך תנועתן של הזואוספורות בטיפת המידבק תלוי בטמפרטורה-בטמפרטורות נמוכות נמשכת תנועתן אפילו עד 48 שעות. לעומת זאת, בטמפרטורה של 20 מ"צ, נפסקת התנועה כעבור 3-1 שעות. עם הפסקת התנועה מאבדת הזואוספורה את שוטוניה, מסנתזת דופן גלוקני והופכת לציסטה, שנובטת תוך כשעה ע"י הצמחת קור נביטה. קצה הקור עושה את דרכו ישירות אל תוך תאי האפידרמיס, אך לא דרך הפיוניות וזאת בניגוד למיני פטריות קרובים, כמו כשותיות. תהליך ההדבקה מן האילוח ועד לחדירת קורי הנביטה לתוך הרקמה נמשך בתנאים מיטביים, כ- 3 שעות לפחות. עם הארכת משך הרטיבות עשויות ציסטות רבות יותר להגיע לשלב החדירה ובכך לגרום לשיעור הדבקה גדול יותר. קור הנביטה החודר דרך האפידרמיס העליון פולש ישירות לתאי רקמת העמודים שבמזופיל, כתפטיר תוך-תאי. בהתקדמו לכיוון הרקמה הספוגית שבמזופיל, הופך התפטיר לבין תאי והוא שולח מצצים אל תוך התאים. לעיתים חודרת הפטרייה גם לצינורות העצה. כ- 48-24 שעות שלאחר הפלישה, מאבדים התאים את ארגונם הפנימי ומתים. למרות זאת, הפטרייה מתקדמת ותפטירה פולש לתאים הסמוכים ומייצר מנבגים. תקופת הדגירה מההדבקה ועד להופעת התסמין הראשוני נמשכת כ- 96-72 שעות, בהתאם לריכוז המנבגים ששימש לאילוח, למשך ההרטבה ולטמפרטורה. התפטיר המאכלס את המזופיל יצמח לאוויר מבעד לפתחי הפיונית, ויצמיח מנבגים בתנאי לחות מירבית ובטמפרטורה נאותה. מספר מחזורי הנביגה בעלה נגוע תלוי בטמפרטורה, בזן, ובתבדיד הפטרייה ויכול להגיע עד לעשרה מחזורים. ככתוב לעיל, המנבגים יכולים להתפזר באוויר או להישטף לקרקע. בקרקע, בתנאים נאותים של רטיבות וטמפרטורה, יכולים המנבגים לשמור על חיוניות אפילו 14 יום. הם משחררים זואוספורות, הנשטפות דרך החללים שקרקע ויכולות לחדור לפקעות. הנדבקות הן בעיקר פקעות צעירות אבל נדבקות גם פקעות מבוגרות. סימני המחלה ניכרים בהופעת ריקבון חום יבש על גבי הפקעת. פקעות נגועות אינן מסוגלות להדביק באחסון את הפקעות הסמוכות. הפתוגן שבפקעת מתקשה להגיע לגבעול בגלל שכבה נקרוטית, המעכבת את התקדמות הפטרייה, אולם פקעות נגועות מסוגלות להנביג בקרקע ולשחרר זואוספורות. אלו נעות בקרקע ויכולות להדביק גבעולים שמעל השכבה הנקרוטית. לפקעות יש כנראה תפקיד מכריע בהעברת המחלה מעונה לעונה.

מעבר הפטרייה מעונה לעונה יכול אפוא להתרחש במספר אמצעים: פקעות זריעה נגועות, צמחי ספיח, גידול מגשר (תפוח אדמה לעגבנייה ולהפך), שאריות צמחים ופירות במזבלה ופונדקאים אחרים.

ממחלה למגיפה:

על פי רוב, מתאפיינת ההופעה הראשונית של המחלה בשדה באחת משתי הצורות הבאות: א. צמח בודד נגוע, המרוחק ממשנהו עשרות ואף מאות מטרים. ב. הופעת צמחים נגועים, המרוחקים מטרים אחדים זה מזה. במקרה הראשון יש להניח, שהמקור ההוא פנימי, כלומר מפקעת הזריעה (או אולי מהקרקע). במקרה השני, נראה שהמקור הוא חיצוני, כלומר ממוקדי אילוח סמוכים (אפילו אם הם מרוחקים מספר קילומטרים) ע"י זרמי האוויר.  אילוח של צמח בודד בשדה עלול לגרום תוך כשבוע להופעת כתמי מחלה בצמחים סמוכים. תוך כשבועיים, המחלה מופיעה אף במרחק של 25 מטר מהצמח המאולח. תוך כ-40 יום, כל הצמחים בשטח של כחצי דונם יכולים להיות נגועים. בחלקות לא מטופלות של זנים רגישים נמצא שהנוף מושמד כליל תוך  30-25 יום.

פטריית הכימשון נמנית עם הפטריות המועטות המתקשות לשרוד ביובש. מסיבה זאת, השקיה בהמטרה של שדות נגועים לאחר פיזור נבגים בבוקר מחישה את הדבקת הצמחים ופוטרת את מנבגי הפטרייה מסכנות היום היבש. עובדה זאת נכונה יותר באזורים יבשים כמו הנגב לעומת מישור החוף, שם מסוגלים המנבגים לשרוד בחלקם במשך שעות היום. הטמפרטורה המיטבית להתפתחות ולהתפשטות המחלה בשדה היא כ- 20 מ"צ. לחות יחסית גבוהה, גשם, טל או השקיה בהמטרה מסייעים להתפשטות נמרצת של המחלה בגלל הדבקה מוגברת, נביגה שופעת ופיזור נבגים בהתזה. ימי שרב גורמים לעיכוב בהתפתחות הפטרייה בגלל התמותה של רוב המנבגים ושל רוב התפטיר בתוך העלים. ברם, החום והיובש אינם משמידים לחלוטין את הפטרייה ובחלוף התנאים הקשים, היא מסוגלת לחזור ולהתפתח. מסיבות אלו יש הבדל בין התפתחות המחלה בסתיו לבין התפתחותה באביב. בסתיו, תנאי הסביבה הלחים מתאימים יותר לפטרייה מאשר בחודשי האביב, שם הלחות יורדת ובעצם המקור העיקרי ללחות גבוהה הוא ההשקיה בהמטרה. בעונת האביב התפשטות המחלה איטית יותר ורק לעיתים רחוקות היא גורמת להשמדה כוללת של הגידול. חלק גדול של הנזק בסתיו מתבטא בפקעות הנדבקות ע"י המידבק המוחדר לקרקע עם הגשמים. הידבקות הפקעות נמוכה יותר בעונת האביב.

מניעה והדברה:

מניעה כוללת תחום רחב של אמצעים, שהחשובים בהם הם: שימוש בזנים עמידים, השקיה נכונה, זריעה לא צפופה מידי ותברואה (סניטציה). הכלל הראשון בתברואה הוא שימוש בחומר זריעה נקי ובריא. ברירה נאותה של חומר הזריעה לשם סילוק פקעות נגועות ובעיקר רכישת פקעות זריעה ממקור חופשי לחלוטין מפטריית הכימשון-הם תנאים הכרחיים. השמדת ספיח של תפוח אדמה ושל עגבנייה וביעור צמחים אחרים ממשפחת הסולניים בסביבת השדה-חשובים גם הם. במקרה של גידול רצוף, כלומר זריעת תפוח אדמה ע"ג כרב תפוח אדמה, יש לוודא שכל הפקעות מעונת הגידול הקודמת סולקו, בעיקר אם הייתה נגיעות קודמת בכימשון. הצנעת גבעולים נגועים מעונת הגידול הקודמת בקרקע, איננה גורמת להופעת המחלה בגידול העוקב. ברם, בגלל הנוכחות של שני זוויגי הפטרייה, יש סיכוי להופעת אואוספורות באותם גבעולים.

הדברה כימית היא עדיין האמצעי החשוב ביותר בהתמודדות עם המחלה. ניטור ההופעה הראשונית ע"י פיקוח קפדני ומתמיד מהצצת הגידול הינו התנאי הראשון לבקרת המחלה. עם הופעת המוקדים הראשונים יש לסלקם ולנקוט הדברה כימית. ההדברה הכימית מתבססת על שימוש בתכשירים, המונעים את נביטת הנבגים, ועל שימוש בתכשירים, המונעים את התפתחות התפטיר בתוך העלה. התכשירים מונעי הנביטה, המכונים גם בשם תכשירי הגנה (תכשירים פרוטקטנטיים), פועלים על מספר אתרים מטבוליים בתוך הפטרייה ולכן הסיכוי לפיתוח עמידות של הפטרייה כלפי תכשירים אלו הוא נמוך מאד עד אפסי. בקבוצה זו נמצאים תכשירים, שהמרכיב הפעיל שלהם הוא: מנב (מנגן-מנקס), מנקוזב (מנגן+אבץ-מנצידן), בדיל, נחושת (קוצייד 2000), כלורותלוניל (בראבו) ועוד. לעומת זאת, התכשירים, הפוגעים בתפטיר ובהתפתחותו, פועלים על אתר מטבולי יחיד ולכן הסיכוי להופעת עמידות גבוה ביותר. בקבוצה זו נמצאים תכשירים ממשפחת הפניל-אמידים-אוקסדיקסיל (סנדוקור), מטלקסיל (רידומיל), מפנוקסם (רידומיל גולד, פוליו גולד). כמו כן, נמצאים תכשירים נוספים בקבוצה זו-צימוקסניל (קורזט, מנקור), מנדיפרופמיד (קריאל, רבוס), דימתומורף (אקרובט), פרופמוקרב (דיינון) ועוד. לתכשירים היעילים יותר, הן אלו ממשפחת הפניל אמידים והן התכשירים האחרים,  יש כושר תנועה בתוך הצמח. תנועה זו יכולה להיות סיסטמית, דהיינו תנועה בתוך צינורות העצה או בתוך צינורות השיפה של הצמחים או טרנסלמינרית, דהיינו, מעבר מצידו האחד של העלה אל צידו האחר. עובדת פעילותם של התכשירים ממשפחת הפניל אמידים על אתר מטבולי יחיד בפטריית הכימשון הביאה לפיתוח עמידות של הפטרייה כלפי תכשירים אלו מיד לאחר תחילת השימוש בהם ברחבי העולם. עובדה זו חייבה את היצרנים לשווקם בתערובת בלבד, עם תכשיר מהקבוצה הראשונה ולהגביל את מספר היישומים לדונם לעונה. תבדידי כימשון עמידים לפניל אמידים הופיעו בארץ לראשונה בשנת 1983. התבדידים העמידים הראו כשירות אקולוגית רבה יותר מזו של התבדידים הרגישים. כמו כן הראו התבדידים העמידים רמות אלימות ותוקפנות גבוהות יותר מאלו של התבדידים הרגישים. כמו כן הסתבר, כי התבדידים העמידים מתרבים במהלך העונה ושולטים באוכלוסיית הפטרייה. בגלל היעילות הנמוכה של תערובות כפולות, המכילות פניל אמיד + תכשיר מגן, בהדברת מחלת הכימשון, הנגרמת ע"י תבדידים עמידים לפניל אמידים, הוכנסו לשימוש תערובות משולשות של קוטלי פטריות. תערובות אלו מכילות, בנוסף לתכשיר ממשפחת הפניל אמידים, גם צימוקסניל או דימתומורף. צימוקסניל, למשל, כשלעצמו אמנם יעיל בהדברת התבדידים העמידים והרגישים כאחד, אך משך פעילותו קצר בשל פירוקו המהיר בתוך רקמת הצמח.

כיום משווקים בארץ מספר תערובות משולשות וכפולות של קוטלי פטריות, היעילות מאוד בהדברת התבדידים העמידים והרגישים של פטריית הכימשון.

האסטרטגיה להדברה של מחלת הכימשון בתפוח אדמה ובעגבנייה בישראל, מבוססת על ניטור ופיקוח קפדניים מתחילת עונת הגידול, ועל יישום של תכשירי הגנה, כמו אלו המבוססים על מנב (מנקס), על מנקוזב (מנצידן ודומיו) או על כלורותלוניל (בראבו ודומיו), מיד לאחר הצצת צמחי תפוח האדמה. מרגע גילוי הצמח הנגוע הראשון יש ליישם שילוב או תערובת מוכנה שנותנים מענה גם לתבדידים העמידים לפניל אמידים וגם לתבדידים הרגישים, למשל פוליו גולד + קורזט או רידומיל גולד + אקרובט. אם המחלה ממשיכה להתפתח לאחר סיום הפעילות של תכשירי ההדברה, יש להפסיק את השימוש בתערובות, המכילות תכשיר ממשפחת הפניל אמידים ולהמשיך ביישום תכשירים ממשפחות כימיות אחרות, כמו מנקור, קריאל או אקרובט. ברגע שהמחלה נעצרה יש לחזור לשימוש בתכשירי מגן, כמו מנקס, מנצידן, בראבו וכדומה.

לחברת גדות אגרו יש שורה ארוכה של קוטלי פטריות יעילים למניעה ולהדברה של מחלת הכימשון. למניעה: מנקס, קוצייד 2000, בלושילד. להדברה: פוליו גולד, מנקור, קורזט, קריאל, דיינון. פוליוגולד (כלורותלוניל + מפנוקסם), מנקור (מנקוזב + צימוקסניל) וקריאל (מנקוזב + מנדיפרופמיד) הינם תערובות כפולות של שני מרכיבים פעילים שונים, האחד-פרוטקטנטי (תכשיר מגן), והאחר-קורטיווי (תכשיר מרפא) או ארדיקנטי (תכשיר מכחיד). כדי להגיע לתערובת משולשת, משווקת חברת גדות אגרו אריזות משולבות, שבהן נמצאת תערובת כפולה + תכשיר בודד. דוגמאות לאריזות כאלו הן השילוב של פוליו גולד + קורזט והשילוב של קריאל + קורזט.

הידע והניסיון המצטברים הרחבים של אנשי השדה של גדות אגרו עומדים לרשות החקלאים ברחבי הארץ בעזרה בפיקוח ובגילוי הצמחים הנגועים הראשונים, בייעוץ ובהדרכה לשם קבלת החלטות מקצועיות ונכונות בכל מצב של נוכחות מחלת הכימשון בשדה.

Agronews

עיתון מקצועי וחדשות עדכניות